<h1>ספר התרומות שער כ"ט חלק ג'</h1>
<h2>דף מז:</h2>
גרסינן בשבועות פרק כל הנשבעין [מ"ז ע"ב] איתמר שני כתי עדים המכחישות זו לזו, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. פירוש, האי הכחשה לאו דאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה, דכי הא יש בכלל מאתים מנה. ולאו באחת אומרת מנה שחור ואחת מנה לבן, אלא האי הכחשה כגון הני דאמרי בפנינו לוה פלוני ביום פלוני מנה והני אמרי עמנו היה המלוה או הלוה ביום פלוני, זהו שתי כתות המכחישות זו את זו, ועלה קאמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומכחישה. פירוש, בעדות אחרת חוץ מזו שהוכחשה בו כל כת מאלו שהעיד עדות אחרת מקבלין עדותו, דכל חדא וחדא אמרינן דילמא הני עדים כשרים הוו, עד שיתברר לנו אי זו כת היתה פסולה. ורב חסדא פליג בהדיא ואמר בהדי סהדי שקרי למה לי. כלומר, הואיל וידעינן דחד כת מיניהו סהדי שקרי נינהו לא מכשרינן להו להעיד עד שיתברר לנו אי זה מהן כשרה. וכתב הרב אלפסי ז"ל והלכתא כרב הונא וגובין משניהם, חדא דרב הונא רביה דרב חסדא. כדאמרינן בפרק הדר עם הנכרי [ערובין ס"ב ע"ב] אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשנייה דרב הונא ולא אודי לי. פירוש, שאל ממנו על ביצים שלא נגמרו במעי התרנגולת אם מותרין הם לערב בכותח מפני שיש בו חלב, אע"פ שהלכה רווחת שמותר, דלא חשיבי כבשרא, אפילו הכי לא רצה להורות ההיתר במקום רב הונא. אלמא רביה דרב חסדא הוה. ועוד דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"ב] בענין הנהו סהדי דאיתכחוש באכילתה וכו', ואמרינן אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי, השתא בעדות אחרת לא מהמני, לאותה עדות מבעיא. אלמא בין לרבא בין לרב נחמן ליתה לדרב חסדא, ע"כ. ואחרי אשר פסקנו כרב הונא שיכולין להעיד בעדות אחרת, יש לנו לומר אם הם שני מלוין ושני לווין ושני שטרות, וכיצד, כגון ראובן שהלוה מנה ללוי בשטר וחתם כת אחת מאלו בשטרו, ושמעון הלוה מנה ליהודה בשטר וחתם בו כת אחרת מאלו המכחישין זו לזו בעדות אחרת. בזה ודאי לדעת רב הונא כשרות הם, שהרי פסק זו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. והכי גרסינן לה בשבועות [מ"ז ע"ב] דכולי עלמא שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתיהו דרב חסדא ורב הונא, דלרב חסדא פסולין השטרות, דבהדי סהדי שקרי למה לי, ולרב הונא כשרים, וקי"ל כותיה(ו).
ותו גרסינן מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה. פירוש, מלוה אחד ולוה אחד, כגון ראובן שהלוה מנה לשמעון בשטר וחתם בו כת אחת מאלו וחזר פעם אחרת והלוה לו בשטר אחר וחתם בו כת אחרת מאלו ושני החובות אינם מסכום אחד, אלא זו ממנה וזו ממאתים, יד בעל השטר על התחתונה, דהכא ודאי חדא מניהו מן השני השטרות פסול הוא והאחר כשר, הלכך יד בעל השטר על התחתונה, ואמרינן שאותו שטר שכתב בו סכום גדול הוא הפסול, משום דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, והלכך נוטל ממנו שטר של מאה ונשבע זה על המאתים ונפטר. והא ודאי הכי הוי דינא לדברי הכל, דאפילו רב הונא דאמר זו באה בפני עצמה וכו', ומכשיר כל אחת, כיון דלוה אחד ומלוה אחד ובודאי איכא חד מנייהו דפסילא ולא ידעינן מאי ניהו, לא גבי אלא הקטן שבהם דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה. ואפילו לרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי, ותלי תרויהו בפסול, הכא ודאי איכא לזה המלוה שטרא חדא דכשר, והלכך לפחות גובה אחת מהן וידו על התחתונה ונשבע הלוה על השאר ונפטר. וכתב ה"ר משה ז"ל בספר שופטים [עדות פכ"ב ה"ב] נראה לי ששבועה זו שנשבע על השאר בנקיטת חפץ היא כדין מודה במקצת [שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת] הממון שכפר בכולו, ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים כמו שבארנו, ע"כ. וכתוב בספר ההגהות א"א יש שמקשים על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא. ועוד אני אומר שאין זה דומה לדר' חייא, דהתם טענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמיא, אבל הכא שני שטרות שתי טענות הן, וכ"ש שתי כתי עדים. ועוד דהוא עצמו כתב בטוען את חבירו חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בשטר וכפר השאר שהוא פטור, ע"כ. ומסתברא דאי [לא] הוו הני תרי שטרי דמפיק מלוה אחת ולוה אחד חתום בכל אחת כת מאלו שתי הכתות תרויהו מסכום אחד, אפילו הכי גבי חד מנהון ולעולם הגרוע והפחות בשעבודו ובזמנו. ואי תרויהו מסכום אחד ומזמן אחד גבי חד מנהון ופקע אידך, דודאי חד מנהון כשר הוה. ומסתברא דכיון דמשבעינן לוה אאידך שטרא ומפטר ושטרא ריעא הוי, אמרינן ליה דליקרעיה או דלהדריה ללוה. ואיכא דפליג, ולא נהיר.
ותו גרסינן התם [שבועות מ"ז ע"ב] שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין. פירוש, ראובן הלוה לשמעון מנה, ולוי הלוה לשמעון מנה אחר וחתם בשטר ראובן כת אחת מאלו המכחישות זו את זו, ובשטר לוי חתם כמו כן הכת האחרת, והלוה כשתבעוהו אלו שני המלוין עמד וכפר והכחישן ואמר אין לאחד מכם עלי כלום. בזה היינו מתניתין. פירוש דינו כמו מתניתין דחנוני ופועלים שנשבעין שניהם ונוטלין מבעל הבית. ואע"פ שאנו יודעים בודאי כי אחד מהן טענתו ותביעתו אמתית והאחר שקרנית, ומפני שאין ידוע לנו אי זה מהן שקר ואי זה מהם אמת כל אחד נשבע ונוטל, וכאן כמו כן אחר שכת אחרת נאמנת והכת האחרת שקרנית ואין ידוע לנו אי זו היא השקרנית, כל אחד נחזיק כי שטרו אמתית, והכל בשבועתו. הלכך נשבעין המלוין שאמת שטרו היוצא מידו והאמת העידו עדיו ונוטל כל אחד מן הלוה. וכן הלכתא. ומסתברא דלפירוש הרב ז"ל אפילו איכא נאמנות כתוב בשטרות נשבע ונוטל. אך לרש"י ז"ל שפירש היינו מתניתין דכי היכי דהתם אחד נוטל מחבירו ממון שלא כדין ואפילו הכי משלם לשנים, הכא נמי לא שנא. ולפי פירושו אינו נשבע אלא אם כן אמר לו אשתבע לי כשאר מפיק שטרא אחבריה. ואיכא דקשיא להו מאי שנא הכא בשני מלוים ולוה אחד דאמרינן שניהם נשבעין ונוטלים, ומאי שנא בדוכתא אחריתי [ב"ב קע"ב ע"א] דאמרינן היה חייב לשני יוסף בן שמעון ויש לו ללוה שובר אחד שכתוב בו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע, שטרות שניהם פרועין, ולא אמרינן שנשבעין המלוים ונוטלים. ומתרצים התם בשני יוסף בן שמעון אם נשבעין שניהם ונוטלין מן הלוה בודאי מפסיד הלוה, דהא יש לו שובר מאחד מהם, ועוד שהרי יכול לדחותם ולומר לכל אחד ואחד זה השובר שלך הוא שפרעתיך, אבל הכא במתני' בעל הבית לא יכיל למידחי לחד מניהו אע"פ שבשטר אחד חתומין עליו סהדי שקרי, שמא המלוה לא הרגיש בעצמו דשהדי שקרי נינהו ושמא אמת היה שהלוה לו המנה, ולפיכך שניהם נשבעין ונוטלין.
ותו גרסינן התם שני לווין ומלוה אחד ושני שטרות מהו. פירוש, ראובן הלוה מנה לשמעון בשטר שחתם בה כת אחת, וגם ראובן הלוה מנה ללוי בשטר שחתם בו כת אחרת, קא מיבעיא לן מי אמרינן כיון דאיכא ביד ראובן שטר אחד שהוא פסול ולא מצי לאשתבועי ששניהם כשרות, הלכך מצטרפין שני הלווין, דהיינו שמעון ולוי, ואזלי לראובן ואמרי ליה היאך אתה יכול לגבות משנינו והלא השטר שיש לך על אחד ממנו פסול הוא, הלכך לא גבית מידי עד שיתברר לך איזה מהן כשר, או דילמא אזיל ראובן לגבי שמעון וגבי מיניה והדר אתי וגבי מלוי, אליבא דרב הונא דפסק זו באה בפני עצמה ומעידה וכו', הא הויא בעיא ולא איפשיט. וכתב [הרב] בהלכותיו הלכך הוה ליה ספק ממונא ולית ליה לתובע ולא מידי, אלא משתבע כל חד מיניהו היסת דליכא גביה להדין מלוה כלום ומפטר. ואיכא מאן דאמר בהא הוה ליה ממונא בספק וחולקין. ואנן לא סבירא לן הכי, דלא אמרינן ממון בספק חולקין אלא היכא דליתיה לממונא גבי חד מיניהו, אבל היכא דאיתיה לממונא גבי חד מניהו לא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ומסתברא לן דהני מילי היכא דאתו כולהו לבי דינא בהדי הדדי, אבל היכא דאתא מלוה בהדי חד מינייהו גבי מיניה. דהיינו רב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. מיהו היכא דחתים עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת בשטר אחד, אפילו לרב הונא עדותן בטלה, שהרי ברור לנו שאחד מהם פסול הוא, ע"כ. ועל מה שכתב הרב אלפסי ז"ל [חלק רבינו אפרים ז"ל] וכתב, דמסתברא דהיכא דידעינן אנן דאיכא ביד ראובן שני שטרות על שני לווין בעדות שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דכל חד מניהו מצי מדחי ליה ולא מפקינן מניהו, ואפילו קרעיה לחד מניהו מצי אמר ליה ההוא דקרעת הוא דקושטא, והאי דאישתייר בידך הוא דשקרא, ומכל מקום לא דמיא לדרב הונא, ע"כ. גם כתב ומסתברא דאי טען לוה ואמר לית לך גבאי כלום דהנך סהדי דבשטרא שקרי נינהו, זיל אשתבע ושקול, דינא הוא דמשתבע ליה, ואי אתי בתר הכי ומפיק שטרא אחרינא וקא בעי לאשתבועי אמרינן ליה מה נפשך, אי קמאי בקושטא קא מסהדי הני ודאי שקרי נינהו ואפילו בשבועה לית לך. ואי הני סהדי דקושטא הדר ליה לקמא מאי דשקלת מיניה [ולא גבי] אלא חד. והיינו דאמר מרן ז"ל אי אתא מלוה בהדי חד מיניהו גבי מיניה, אלמא מחד הוא דגבי וקרעינן ליה לאידך ומשתבע ליה ומפטר, ע"כ. ויש לנו לברר זה שאמרנו לענין מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות דיד בעל השטר על התחתונה ואינו גובה שטר שכתוב בו סכום גדול. וזה שאנו אומרים במלוה אחד ושני לווין שאינו גובה מאחד מהן כלום, אם הלווין מודים בשטרות מהו לגבות בהן מן המשועבדין. על זה כתב הרב אבן מגש ז"ל [שבועות מ"ז ע"ב] דלא מיבעיא אם הלווין כופרין שאינו יכול לגבות אפילו מהן ומבני חרי שלהן כלום, אלא אע"פ שמודין לו שהן חייבין לו באותו ממון אין הודאתן מועלת אלא לגבות מבני חורין, אבל ממשועבדין אינו מן הדין לגבות בשטרות כאלו, לפי שכל שטר מהן יש לנו לומר שמא זה השטר פסול הוא ואין גובין בו. הלכך אע"פ שהלוה מודה הוה ליה כמלוה על פה ואינו גובה אלא מנכסים בני חורין, ע"כ. ומסתברא דשני מלוין ושני לווין ושני שטרות בכת אחת מהן חתום בשטרות, ממשעבדי נמי נגבות, דכשרות הם לדעת רב הונא, וכדפסקינן. ודע והבן כי שתי כתות המכחישות זו את זו הטעם שאין אנו גובין בעדותן המוכחש משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה, שהרי אין אנו יודעין מי היא האמיתית מהן.
